ליווי בהתמודדות עם טראומה

​הגוף ממשיך להגיב, גם כשהראש כבר "הבין"
מבחוץ חזרת לתפקד. עובדת, מחזיקה בית, ממשיכה. 
בפנים, הגוף עדיין מגיב כאילו זה קורה עכשיו.
הלב מאיץ בלי סיבה. השרירים דרוכים. השינה לא רגועה. אולי את חשה חרדה, ואולי דווקא קהות, כאילו את מסתכלת על החיים שלך מאחורי זכוכית. ולפעמים מספיק איזה פוסט, שיר או מקום, וכבר קפאת באמצע היום.
אולי כבר אמרו לך למה. שמעת הסבר, אולי אפילו אבחנה. אבל אף אחד לא חיבר לך את זה למה שקורה בגוף, ובטח לא נתן לך דרך להשתלט על זה ולהרגיש שזה לא מנהל את חייך. זה מה שמתיש. לא שאת לא מבינה. שאת מרגישה שאין לך שליטה.

מה שקרה נגמר. מערכת העצבים לא קיבלה את ההודעה
ברגע של אירוע קשה, המוח לא עוצר לחשוב. האמיגדלה, מרכז האזעקה, משתלטת תוך מילישניות: שחרור אדרנלין וקורטיזול, האצת דופק, דריכות בשרירים, נשימה קצרה, וצמצום של החשיבה ההגיונית. הילחם, ברח, או קפא. זו לא חולשה ולא הגזמה. זו מערכת ביולוגית מדויקת שנועדה להציל אותך.
הבעיה מתחילה כשהאירוע נגמר, אבל המערכת לא מקבלת את ההודעה. זיכרון רגיל נארז עם התחלה, אמצע וסוף, והופך לחלק מהסיפור שלך. זיכרון טראומטי לא מספיק להיארז ככה. הוא נשאר פתוח, מקוטע וטעון. ולכן קול, ריח, תחושה בגוף או מחשבה חולפת מדליקים את האזעקה מחדש, לפעמים עוד לפני שהמחשבה הספיקה להבין למה.
וכך אירוע מהעבר ממשיך לחיות בהווה, בגוף: בשינה, בעיכול, במתח, באנרגיה, בריכוז, ובתחושת הביטחון. זה לא "בראש שלך". זו מערכת עצבים ביולוגית שנשארה במצב חירום.
ואולי בכלל את לא זוכרת שהיה אירוע כזה אבל...

אולי חלק מאלה מוכרים לך?
פלאשבקים והצפה - רגע מהעבר שחוזר בלי הזמנה, בתמונה, בתחושה בגוף או בגל של רגש, כאילו זה קורה שוב עכשיו. את לא בוחרת בזה, וזה לא אומר שאת "דרמטית". זה זיכרון שעוד לא נסגר.
דריכות ותחושת סכנה מתמדת - כל הזמן על המשמר, נבהלת מרעש, סורקת את החדר, לא נרגעת גם כשהכל בסדר. הגוף פשוט לא הוריד את האזעקה.
קיפאון והימנעות - את מתרחקת ממקומות, מאנשים או ממחשבות שמזכירים. זה הגיוני, ככה שמרת על עצמך. אבל ככל שאת נמנעת, העולם מצטמצם, והחיים איתו.
קהות וניתוק - לפעמים ההגנה היא דווקא לא להרגיש. הגוף מכבה את הרגש כדי לשרוד, ואת נשארת מרוחקת, מעצמך ומהאנשים שאת אוהבת.
התקפי חרדה - דפיקות לב, קוצר נשימה, תחושה שמשהו נורא עומד לקרות, לפעמים בלי סיבה נראית. זה הגוף שממשיך לחזות סכנה.
שינה ללא מנוחה - את מתעוררת בלילה עם לב דופק בלי לדעת למה, כאילו הגוף עדיין שם. שינה דורשת מהגוף להוריד שמירה, ואחרי אירוע קשה זה בדיוק מה שהכי מפחיד.
ואולי הכי מוכר: יום שמרגיש טוב, או מערכת יחסים שהתחילה מדהים ואת נבהלת. כי טוב התחיל להרגיש מסוכן. אם זיהית את עצמך כאן, את לא שבורה.יש בך פשוט מערכת שעדיין מגינה עלייך, קצת יותר מדי זמן.

למה דווקא אני
את הדרך הזאת אני מכירה משני הצדדים. כמדענית, דוקטור לכימיה, חקרתי מערכות מורכבות שנים. וכאדם, אחרי כמה טראומות מורכבות לאורך החיים, חייתי בעצמי עם עשרות תסמיני PTSD במשך 35 שנה, עד שפיתחתי את השיטה שטיפלה בהם.
אני יודעת איך זה מרגיש כשהגוף לא מקשיב לך, ואני יודעת שאפשר להחזיר את השליטה. לא רק כי התמחתי בזה, אלא כי עשיתי את זה בעצמי.

איך עובדים, בלי לחוות מחדש
הרבה נשים אומרות לי אותו משפט: "אין לי כוח לפתוח שוב את כל מה שהיה." אני מבינה. אחרי ששרדת, עוד כניסה אל הכאב מרגישה לעיתים יותר מאיימת מלחיות איתו.
אז העבודה שלנו לא בנויה על הצפה, ולא על סיפור מפורט של מה שקרה. נשענות על משאבים ועל ביטחון של חיים בלעדי הכאב. לרוב מתחילות דווקא מההווה: מה הגוף עושה, מתי האזעקה נדלקת, מה מרגיע אותה.
בשיטת BASIC שפיתחתי, ובכלים מעולם ה-NLP והדמיון המודרך, אנחנו מלמדות את מערכת העצבים שהסכנה חלפה. וכשהיא מתחילה להאמין בזה, התסמינים מתחילים לרדת, ואת מתחילה להרגיש שוב שליטה בגוף שלך.

וכך, לאט, חוזרות אליך אפשרויות
אחרי טראומה הכל נראה שחור-לבן. או בטוח או מסוכן, או מחזיקה או מתפרקת. קשה להאמין שיש דרך אחרת, וזה הגיוני, זו בדיוק הדרך שבה המערכת שלך ניסתה להגן עלייך. ככל שהגוף מרגיש בטוח יותר, התמונה מתרחבת. פתאום יש עוד צבע, עוד תגובה אפשרית, עוד בחירה. לא כי אמרתי לך. כי את מתחילה להרגיש את זה בעצמך.

לא משנה אם יש לך אבחנה
יש נשים שמגיעות עם אבחנת PTSD ברורה, ויש כאלה שפשוט יודעות שמשהו השתנה מאז. אני לא עובדת לפי התווית. אני עובדת לפי הקושי שלך, ולפי מה שהגוף שלך מנסה לעבור.

בואי נבדוק אם זה מתאים לך
את לא צריכה לדעת עכשיו איך תיראה כל הדרך. רק לבדוק אם יש דרך שלא דורשת ממך להילחם בעצמך. אני מזמינה אותך לשיחת היכרות קצרה, שבה נבין מה מביא אותך, מה את צריכה עכשיו, והאם העבודה המשותפת מתאימה לך.