בלוג הרופא הפנימי

"אמרתי לגוף שלי מה לעשות, והוא עשה." משפט כזה לא אומרים בקול. לא מול רופא, לא סביב שולחן במשפחה, ולפעמים גם לא בפני עצמנו. הוא נשמע כמו שורה מסרט. ובכל זאת, אנחנו יודעים שהמוח מנהל את הדופק, את לחץ הדם, את מערכת החיסון ואת הכאב. אנחנו מחזיקים שתי אמונות באותה נשימה: שהמוח מנהל אצלנו הכל, ושלנו אין אליו גישה. שתיהן ביחד, בלי סתירה שמפריעה לנו. אז מי כן מנהל אותנו? ב-8 בנובמבר 1895, ערב אחד שינה את הרפואה וילהלם קונרד רנטגן עבד במעבדה שלו בשפופרת קתודה, כיסה אותה בקרטון שחור, ו

הרופאה אומרת את המילה, ואת נושמת לרווחה בפעם הראשונה מזה חודשים. סוף סוף יש שם לכאבים הנוראיים האלה. אפשר להגיד אותו בקול, אפשר לכתוב אותו בטופס. ואז מגיעה השאלה: אז מה עכשיו. אני לא חושבת שיש לי את התשובות להכל. אבל אני רוצה להציע לך שאלה אחת, כזאת שלא מופיעה בשום טופס אבחון. היא עוסקת באמונה אחת שקטה על כמה את שווה. כי ביום שעניתי עליה בעצמי הפתרון הגיע, והפיברומיאלגיה פסקה לי. התסמינים, גם לפני שיש להם שם אצלי לקח חודשים עד שאבחנו אותי, וזה נחשב מהר. הממוצע עומד על יותר מש

מתישהו מישהו אמר לך את המילה הזאת. אולי רופאה בסוף הביקור, אולי שורה במכתב סיכום, אולי חיפוש בגוגל בשתיים בלילה. "כרוני". התסמין היה שם עוד קודם, אמיתי לגמרי, ואף אחד לא מטיל בזה ספק. בלעת את זה בשקט, המשכת ביום שלך, ובפנים נשאר תסכול, כי מהשנייה שהמילה נאמרה, משהו בפנים תרגם אותה בשקט למילה אחרת. לתמיד. ושתי המילים האלה, מסתבר, אומרות דברים שונים לגמרי. מה "כרוני" מודד ברפואה, ומה הוא אומר בראש בעיני הרפואה "כרוני" אומר "יותר משלושה חודשים". כך זה מוגדר רשמית בסיווג הבינלאומ

עד 95% מהסרוטונין בגוף מיוצר במעי, והבטן מגיבה לפני שהראש הספיק להבין. מה המדע כבר יודע על הקשר בין חרדה למעי, מה הוא עדיין לא, ומה נמדד שאפשר לעשות איתו כבר היום.

אפשר באמת להוריד עשור מהגיל שלנו? להאט את ההזדקנות עצמה? זה בערך מה שמבטיחים לנו בשם ביו האקינג. אז לפני שרצים לבדיקה יקרה או לתוסף חדש, שווה לעצור ולשאול: מה זה בכלל, ומה מכל זה באמת אמיתי. בואו נעשה סדר, כי זה המאמר הראשון שלנו בנושא, ומגיע לו פתיח שלם. ביו-האקינג הוא הגישה שאומרת שאפשר להשפיע על איך הגוף שלנו מתפקד, במקום לחכות שמשהו יישבר ואז לרוץ לתקן. בפועל, מי שחי את זה עובד עם ארגז כלים די מוגדר: בדיקות דם מתקדמות שמסתכלות על דלקת שקטה, על אינסולין ועל עומס לבבי הרבה

עברת מרופא לרופא. אולי זה כאב ראש שחוזר שוב ושוב, כאב גב שלא מרפה, או כאב שאף בדיקה לא נתנה לו שם. ניסית תרופות, טיפולים הוליסטיים, מדיטציות, שינית תזונה, אולי גם דברים שלא סיפרת עליהם לאף אחד. ובכל זאת הכאב עדיין כאן. במצב כזה קל להתחיל להאמין שאולי זה לא ישתנה, או שאולי זה בכלל “בראש”. זה אכן בראש, אבל לא כי את ממציאה. לכאב שלא משחרר יש הסבר מדעי, ויש לו גם תפקיד. במשך עשורים, הלכתי לעשרות רופאים ומטפלים כדי שזה פשוט יסתיים. ואם הגעת לקרוא את המילים האלה, את גם שייכת לקבוצת

כל הרשתות צועקות עכשיו את אותו הדבר: הקורטיזול שלך גבוה מדי, תורידי אותו. שייק, detox, בקבוק שיעשה את העבודה. וזה עובד עלינו, כי מי לא רוצה כפתור אחד שמכבה את הלחץ. אבל מה אם ההורמון שכולנו רצים לגרש הוא בדיוק זה שמנסה להגן עלינו? זה המאמר הראשון בפינה חדשה כאן בבלוג, על ריפוי עצמי וביו-האקינג. וכדאי שנתחיל אותה בהבהרה אחת: ביו-האקינג אמיתי הוא לא להשתיק את הגוף בבקבוק. הוא ללמוד לקרוא אותו. הקורטיזול הוא בדיוק הדוגמה לפתוח בה, כי אין היום הורמון שכולם כל כך רוצים “לתקן”, וכל

כולם מדברים על החיבור, שנעשה ברור יותר ויותר ומגובה במחקרים, בין הגוף לנפש. בין סטרס רגשי למחלות פיזיות, בין עומס מתמשך לתשישות שמתיישבת בגוף. אבל מי אחראי לתוצאה? הגוף? הנפש? או אולי מישהו אחר? ואם כבר עשינו לא מעט בשביל עצמנו, נשמנו, טיפלנו בגוף, ניסינו להקשיב לרגש, ובכל זאת משהו עדיין חוזר וחוזר, אולי השאלה הזאת נגעה בנקודה מוכרת. כי אולי לא חסר לנו עוד כלי. אולי חסר חלק אחד מהתמונה, כזה שכמעט לא מדברים עליו. מה שכבר ברור לנו בגוף נתחיל ממקום שאנחנו כבר מרגישים. מתי בפעם ה

מה ההבדל, שואלים? עצום. וייתכן שהוא אחד הדברים החשובים ביותר שנבין על הדרך אל הריפוי. יוני הוא חודש המודעות לפוסט-טראומה, וטוב שכך. המודעות הצילה חיים. היא נתנה שם למה שהיה בלי שם, ולגיטימציה למה שנשא אנשים שנים בשתיקה. אז קודם כל, אם אתם או יקיריכם נושאים טראומה: מאמינה לכם, נקודה. ואתם לא לבד, גם אם זה מרגיש ככה. לפי סקרי הבריאות הנפשית של ארגון הבריאות העולמי, כ-70.4% מהאנשים בעולם חווים אירוע טראומטי אחד לפחות במהלך חייהם. ¹ כלומר טראומה היא חלק מהחוויה האנושית, לא חריגה

אם יש היום כל כך הרבה כלים שמבטיחים שלווה, איך זה שאנחנו עדיין לא רגועים? קחו רגע עם השאלה הזו, כי היא לא רטורית. כולנו מכירים את הרשימה. נשימות 4-7-8, אפליקציית מדיטציה עם מנוי שנתי, אמבטיה קרה בבוקר, יומן הכרת תודה, יוגה, מגנזיום לפני השינה. ניסינו. חלקנו אפילו כמה מהם יחד. ובכל זאת, בסוף היום, הכתפיים עדיין מורמות עד האוזניים, והראש לא מפסיק לרוץ. ואז מגיעה המחשבה הכי שקטה והכי מתישה: "אולי משהו אצלי פשוט מקולקל." לא. ואני אסביר בדיוק למה. אנחנו באמת לא רגועים, וזו לא רק ת