האם אני פוסט-טראומטית, או שיש לי פוסט-טראומה?
- ד"ר סי אזרף
- לפני 14 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
מה ההבדל, שואלים? עצום. וייתכן שהוא אחד הדברים החשובים ביותר שנבין על הדרך אל הריפוי.
יוני הוא חודש המודעות לפוסט-טראומה, וטוב שכך. המודעות הצילה חיים. היא נתנה שם למה שהיה בלי שם, ולגיטימציה למה שנשא אנשים שנים בשתיקה.
אז קודם כל, אם אתם או יקיריכם נושאים טראומה: מאמינה לכם, נקודה. ואתם לא לבד, גם אם זה מרגיש ככה.
לפי סקרי הבריאות הנפשית של ארגון הבריאות העולמי, כ-70.4% מהאנשים בעולם חווים אירוע טראומטי אחד לפחות במהלך חייהם. * כלומר טראומה היא חלק מהחוויה האנושית, לא חריגה ממנה. אבל הנה הנתון שכמעט אף אחד לא עוצר עליו: מתוך מי שנחשפו לטראומה, רק 5.6% מפתחים פוסט-טראומה. והשכיחות בעולם לאורך החיים עומדת על כ-3.9%. ** במילים אחרות, הרוב המוחלט של מי שעבר טראומה לא נשאר "פוסט-טראומטי" לתמיד.
ההבדל בין להיות לבין שיש לך
"אני פוסט-טראומטית" מתאר זהות. "יש לי פוסט-טראומה" מתאר מצב. ההבדל נשמע קטן, אבל הוא משנה הכל.
כשמשהו הופך לזהות, הוא מתקבע. וכשאנחנו מספרים שוב ושוב את סיפור הסכנה, המוח הזוחלי, אותו חלק עתיק ששומר עלינו, ממשיך לקודד "הסכנה כאן, עכשיו". האזעקה נשארת דלוקה, גם כשהאירוע מזמן מאחורינו. הזהות מזינה את האות, והאות מזין את הזהות.
ואם אתם או יקיריכם חוויתם טראומה, החזיקו את המשפט הזה: זה משהו שקרה לכם. זו לא מי שאתם. בדיוק כפי שאף אחת מהטראומות שאני עברתי לא מגדירה אותי. הן חלק מהסיפור שלי, הן לא הכותרת שלו. ויש דרך אחרת מ"חולה כל החיים".
ואם אתם האנשים שאוהבים מישהו שחווה טראומה, הקטע הזה בשבילכם
כאן, אצלכם, נמצא אחד הכוחות הכי גדולים ולרוב הכי לא מנוצלים. הנה ארבעה דברים פשוטים שאתם יכולים לעשות עבור מי שאתם אוהבים, והם עושים הרבה יותר ממה שנדמה:
1. כוונו אל מה שטוב, באופן שוטף. במקום "איך היה היום?" שלעיתים נשמע כמו מבחן, שאלו "מה השתפר היום?". לא רק לשבוע, כהרגל. השאלה הזו מלמדת את מערכת העצבים לחפש את הטוב, שריר שאפשר לאמן.
2. זכרו שראייה בשחור-לבן היא לא עקשנות. רבים ממי שסובל מטראומה רואים את העולם כטוב או רע, בטוח או מסוכן, בלי גוונים באמצע. זו לא חוסר גמישות מחשבתית. זה פשוט מנגנון הישרדות: כשהמערכת חושבת שהחיים בסכנה, היא מוותרת על הניואנסים כדי להחליט מהר. בעדינות, האירו להם אפשרויות נוספות שקיימות בחייהם, ותנו דוגמאות מהעבר שלהם עצמם, לא שלכם, לרגעים שבהם הם כן בחרו אחרת והצליחו. זה מראה להם שזה אפשרי, כי זה כבר קרה.
3. שאלו מה עושה להם טוב, ואל תיעלבו מהתשובה. אולי היום היה מורכב, ודווקא לשבת בבית ולראות סרט זה המדויק. לפעמים זה לצאת, ולפעמים זה לא לראות אף אחד. זה לא קשור אליכם. זו מערכת עצבים חשופה שכרגע לא יכולה להתמודד עם נוכחות, ולא דחייה שלכם.
4. הציעו לסקור עבורם. בדקו איתם איזה תסמין הכי מפריע להם כרגע, ואל תניחו: חוסר שינה, עצבנות, ניתוקים, חרדה ועוד.שאלו אם ירצו שתסקרו עבורם כמה אפשרויות טיפול לאותו תסמין. למי שחווה פוסט-טראומה, לקרוא מידע ולהתמודד עם בירוקרטיה זה לא כמו לאדם אחר, זה מרגיש כאילו מישהו רוצה ברעתו והוא צריך להתגונן. סקירה פשוטה שלכם יכולה להוריד מהם הר.
איך אני יודעת את זה
כי עברתי את זה. לא אכנס כאן לפרטים, במכוון. רק אומר שהיו רגעים שבהם יכולתי לבחור להיות הטראומה שלי, ובחרתי, צעד אחרי צעד, להיות מי שעברה אותה. את הסיפור המלא, על המדע ועל הדרך, אני מספרת בספר שלי "תראו אותה", שיֵצא בקרוב בהוצאת ספרי ניב.
טראומה אינה הזהות שלנו. היא רק אחת מהדרכים שעברנו במפה שלנו. תמיד אפשר לבחור בדרך חדשה.
שאלות שאתם שואלים אותי
איך מזהים אם לאהוב שלי יש PTSD?
לא תפקידנו לאבחן, זו עבודה של איש מקצוע. אבל יש סימנים שאפשר לשים לב אליהם בעדינות: שינה קטועה או סיוטים, דריכות ועצבנות, הימנעות ממקומות או משיחות, רגעים של ניתוק ו"היעלמות", ותגובות שנראות "לא פרופורציונליות". אם אתם מזהים כמה מאלה לאורך זמן, זו הזמנה לגשת בחמלה, לא באבחנה.
אז אסור לדבר על הטראומה?
להפך. דיבור, עיבוד ולגיטימציה הם חיוניים. ההבדל הוא בין לעבד את מה שקרה, לבין להפוך אותו לזהות קבועה. מספרים כדי לשחרר, לא כדי להתקבע.
זה במקום טיפול מקצועי?
ממש לא. עבודה תודעתית היא נדבך לצד טיפול מקצועי בטראומה, לא תחליף לו. אם אתם או יקירכם מתמודדים, פנו לאיש מקצוע המתמחה בטראומה.
מאיפה מתחילים?
התחילו עם ההמלצות שלמעלה. עזרו לו לחפש את הטיפול הרגשי שמתאים דווקא לו, וקראו. תקראו מה זה בכלל אומר, מה האפשרויות, מה ההבדלים. יותר חמלה, פחות שיפוט וביקורת כלפי מי שכבר ככה נושא כאב רב. הצעד הראשון הוא להבין, לא לתקן.
שלכם, ד"ר סי.
תגובות