גוף ונפש מחוברים, אבל הם לא מנהלים את ההצגה
- ד"ר סי אזרף
- 5 ביולי
- זמן קריאה 3 דקות
כולם מדברים על החיבור, שנעשה ברור יותר ויותר ומגובה במחקרים, בין הגוף לנפש. בין סטרס רגשי למחלות פיזיות, בין עומס מתמשך לתשישות שמתיישבת בגוף. אבל מי אחראי לתוצאה? הגוף? הנפש? או אולי מישהו אחר?
ואם כבר עשינו לא מעט בשביל עצמנו, נשמנו, טיפלנו בגוף, ניסינו להקשיב לרגש, ובכל זאת משהו עדיין חוזר וחוזר, אולי השאלה הזאת נגעה בנקודה מוכרת. כי אולי לא חסר לנו עוד כלי. אולי חסר חלק אחד מהתמונה, כזה שכמעט לא מדברים עליו.
מה שכבר ברור לנו בגוף
נתחיל ממקום שאנחנו כבר מרגישים. מתי בפעם האחרונה שהיינו לחוצים, והבטן הגיבה עוד לפני שהמילים הגיעו? כמה פעמים עומס רגשי שנשאנו חודשים חזר אלינו דרך שינה שלא מרגיעה, או כאב בלי הסבר?
זה לא במקרה. הגוף והנפש אינם שני עולמות נפרדים, הם רקמה אחת. כ-90% מהסרוטונין בגוף, אותה מולקולה שאנחנו מקשרים למצב רוח, יושב דווקא במעי ולא במוח.* ובמעי עצמו פועלת רשת עצבית של יותר מ-500 מיליון נוירונים, המורכבת ביותר בגוף מחוץ למוח, עד שיש שקוראים לה "המוח השני".** אז כשמשהו נוגע בנו רגשית, הגוף מדבר. את זה כבר איננו צריכים שישכנעו אותנו בו.
וכאן נולדת השאלה האמיתית: אם השניים כל כך שלובים, מי מהם מוביל?
אז מי מנהל את ההצגה?
רגע לפני שעונים, שווה לשים לב למילה אחת שמבלבלת. כשאומרים "נפש", לרוב מתכוונים למה שאנחנו מרגישים וחושבים ברגע נתון: הרגשות, המחשבות, הסיפור שכבר יודעים לספר במילים. זה החלק שעונה כשאנחנו שואלים אותו. אבל הוא לא זה שקובע.
מי שקובע יושב עמוק יותר, בשכבה שמחזיקה את האמונות שלנו, את ההרגלים, את הדרך שבה אנחנו מגיבים עוד לפני שהספקנו לבחור. זאת התודעה. זה הבמאי. זה הרופא הפנימי, החלק שאחראי בשקט על הבריאות הנפשית והפיזית שלנו, והוא ה"מישהו אחר" מהפתיחה.
והנה מה שמשנה הכול: הבמאי הזה הוא אנחנו, במקום הכי עמוק. התודעה היא הרצון והבחירה שלנו, היכולת להוביל את הגוף ואת הנפש אל המקום שאנחנו בוחרים בו. היא איננה כוח זר ששולט בנו, היא החלק הבוחר שבתוכנו.
ויש לזה בשר, לא רק רעיון. מה קורה כשאדם רק מאמין שקיבל תרופה? במחקר על כאב מיגרנה, פלצבו שניתן מתוך ציפייה היה יעיל בכ-50% מהתרופה האמיתית.*** לא דמיון, שינוי שנמדד בגוף. מה שאנחנו מאמינים על הכאב, על העומס, ועל עצמנו, משנה בפועל את מה שקורה בבשר.
אז למה לפעמים עושים הכול ומשהו עדיין חוזר? כי אפשר להרגיע את הגוף בנשימה, לווסת את מערכת העצבים, ולעבוד עם הרגש, אבל אם האמונה שמייצרת את המסר נשארה מחוץ לשיחה, הגוף ימשיך ללחוש אותו. הוא לא האויב ולא הבמאי, הוא השליח הנאמן, וכל עוד לא הקשבנו למה שהוא בא לומר, הוא יחזור.
איך מקשיבים לבמאי?
אז נסדר את זה בפשטות, כדי שיהיה ברור מי מוביל את מי:
הגוף מבצע (התחושה). הנפש מרגישה (הרגש). התודעה מביימת (האמונה והבחירה). השלט שבידינו: מודעות. ברגע שאנחנו רואים אמונה, אנחנו יכולים לבחור אחרת, והגוף והנפש משנים בעקבותיה את ההצגה.
וכך זה נראה ברגע אמיתי, כשהגוף מדבר. במקום להילחם בתחושה או להבריח אותה, אפשר לעצור ולשאול שלוש שאלות, אחת לכל ציר. זה הכלי שאני מזמינה אתכם לקחת:
שלוש שאלות הרגע 1. גוף: איפה זה יושב בגוף שלי עכשיו, ומה הוא עושה? 2. נפש: איזה רגש אחד נמצא כאן? (כעס? פחד? אשמה? עצב?) 3. תודעה: איזו אמונה יש לי על העומס או הכאב שאני חווה עכשיו? (אולי "שאני לא מספיק"? "שאני עצל"? "שהחיים קשים"?) ואז השאלה שמשנה הכול: האם בזה אנחנו בוחרים להאמין? ואם לא, באיזו אמונה מעצימה נבחר במקומה? אולי "אני עושה את הכי טוב שלי", "יש בי כוח לשנות את הכאב", "העתיד שלי יכול להיות שונה מהעבר".
וזה בדיוק הרגע שהכול נפתח בו. ברגע שאנחנו רואים את האמונה הישנה, אנחנו כבר בתוך הבחירה, ומשם נפתחות אפשרויות שלא ראינו קודם. תמיד יש יותר מאפשרות אחת, ואפשר להתחיל לבחור בה כבר עכשיו. העבודה עם שלושת הצירים, הגוף, המודעות והכוונה, היא הלב של שיטת ™BASIC.
הגוף והנפש ימשיכו לשחק. את התסריט אנחנו כותבים.
שאלות ותשובות
מה ההבדל בפועל בין נפש לתודעה?
הנפש היא מה שאנחנו מרגישים וחושבים ברמה המודעת, החלק שיודע לענות כשנשאל. התודעה עמוקה יותר, היא מחזיקה את האמונות ואת הדרך שבה נגיב, ולרוב פועלת מעצמה. הנפש מספרת מה קורה, התודעה קובעת איך נגיב, וממנה באה גם הבחירה לשנות.
זה אומר שהמחשבות שלי גרמו למחלה שלי?
לא. אמונה נטבעת בנו מאלפי סיבות, מהילדות, מהסביבה, מחוויות שעברנו, והיא איננה אשמה שלנו. גם אם איננו אחראים לאיך היא נוצרה, הבחירה מה לעשות איתה מכאן והלאה כן בידינו. התודעה איננה המקום שמאשימים בו את עצמנו, היא המקום שממנו בוחרים קדימה.
איפה אפשר ללמוד להוביל את התודעה?
הצעד הראשון פשוט. אפשר לראות איך מתחילים, וללכת משם צעד אחר צעד.
שלכם, ד"ר סי.
תגובות