"אמרתי לגוף שלי מה לעשות, והוא עשה." משפט כזה לא אומרים בקול. לא מול רופא, לא סביב שולחן במשפחה, ולפעמים גם לא בפני עצמנו. הוא נשמע כמו שורה מסרט. ובכל זאת, אנחנו יודעים שהמוח מנהל את הדופק, את לחץ הדם, את מערכת החיסון ואת הכאב. אנחנו מחזיקים שתי אמונות באותה נשימה: שהמוח מנהל אצלנו הכל, ושלנו אין אליו גישה. שתיהן ביחד, בלי סתירה שמפריעה לנו. אז מי כן מנהל אותנו? ב-8 בנובמבר 1895, ערב אחד שינה את הרפואה וילהלם קונרד רנטגן עבד במעבדה שלו בשפופרת קתודה, כיסה אותה בקרטון שחור, ו

הרופאה אומרת את המילה, ואת נושמת לרווחה בפעם הראשונה מזה חודשים. סוף סוף יש שם לכאבים הנוראיים האלה. אפשר להגיד אותו בקול, אפשר לכתוב אותו בטופס. ואז מגיעה השאלה: אז מה עכשיו. אני לא חושבת שיש לי את התשובות להכל. אבל אני רוצה להציע לך שאלה אחת, כזאת שלא מופיעה בשום טופס אבחון. היא עוסקת באמונה אחת שקטה על כמה את שווה. כי ביום שעניתי עליה בעצמי הפתרון הגיע, והפיברומיאלגיה פסקה לי. התסמינים, גם לפני שיש להם שם אצלי לקח חודשים עד שאבחנו אותי, וזה נחשב מהר. הממוצע עומד על יותר מש

מתישהו מישהו אמר לך את המילה הזאת. אולי רופאה בסוף הביקור, אולי שורה במכתב סיכום, אולי חיפוש בגוגל בשתיים בלילה. "כרוני". התסמין היה שם עוד קודם, אמיתי לגמרי, ואף אחד לא מטיל בזה ספק. בלעת את זה בשקט, המשכת ביום שלך, ובפנים נשאר תסכול, כי מהשנייה שהמילה נאמרה, משהו בפנים תרגם אותה בשקט למילה אחרת. לתמיד. ושתי המילים האלה, מסתבר, אומרות דברים שונים לגמרי. מה "כרוני" מודד ברפואה, ומה הוא אומר בראש בעיני הרפואה "כרוני" אומר "יותר משלושה חודשים". כך זה מוגדר רשמית בסיווג הבינלאומ

כולם מדברים על החיבור, שנעשה ברור יותר ויותר ומגובה במחקרים, בין הגוף לנפש. בין סטרס רגשי למחלות פיזיות, בין עומס מתמשך לתשישות שמתיישבת בגוף. אבל מי אחראי לתוצאה? הגוף? הנפש? או אולי מישהו אחר? ואם כבר עשינו לא מעט בשביל עצמנו, נשמנו, טיפלנו בגוף, ניסינו להקשיב לרגש, ובכל זאת משהו עדיין חוזר וחוזר, אולי השאלה הזאת נגעה בנקודה מוכרת. כי אולי לא חסר לנו עוד כלי. אולי חסר חלק אחד מהתמונה, כזה שכמעט לא מדברים עליו. מה שכבר ברור לנו בגוף נתחיל ממקום שאנחנו כבר מרגישים. מתי בפעם ה