הרופאה אומרת את המילה, ואת נושמת לרווחה בפעם הראשונה מזה חודשים. סוף סוף יש שם לכאבים הנוראיים האלה. אפשר להגיד אותו בקול, אפשר לכתוב אותו בטופס. ואז מגיעה השאלה: אז מה עכשיו. אני לא חושבת שיש לי את התשובות להכל. אבל אני רוצה להציע לך שאלה אחת, כזאת שלא מופיעה בשום טופס אבחון. היא עוסקת באמונה אחת שקטה על כמה את שווה. כי ביום שעניתי עליה בעצמי הפתרון הגיע, והפיברומיאלגיה פסקה לי. התסמינים, גם לפני שיש להם שם אצלי לקח חודשים עד שאבחנו אותי, וזה נחשב מהר. הממוצע עומד על יותר מש

מתישהו מישהו אמר לך את המילה הזאת. אולי רופאה בסוף הביקור, אולי שורה במכתב סיכום, אולי חיפוש בגוגל בשתיים בלילה. "כרוני". התסמין היה שם עוד קודם, אמיתי לגמרי, ואף אחד לא מטיל בזה ספק. בלעת את זה בשקט, המשכת ביום שלך, ובפנים נשאר תסכול, כי מהשנייה שהמילה נאמרה, משהו בפנים תרגם אותה בשקט למילה אחרת. לתמיד. ושתי המילים האלה, מסתבר, אומרות דברים שונים לגמרי. מה "כרוני" מודד ברפואה, ומה הוא אומר בראש בעיני הרפואה "כרוני" אומר "יותר משלושה חודשים". כך זה מוגדר רשמית בסיווג הבינלאומ

אם יש היום כל כך הרבה כלים שמבטיחים שלווה, איך זה שאנחנו עדיין לא רגועים? קחו רגע עם השאלה הזו, כי היא לא רטורית. כולנו מכירים את הרשימה. נשימות 4-7-8, אפליקציית מדיטציה עם מנוי שנתי, אמבטיה קרה בבוקר, יומן הכרת תודה, יוגה, מגנזיום לפני השינה. ניסינו. חלקנו אפילו כמה מהם יחד. ובכל זאת, בסוף היום, הכתפיים עדיין מורמות עד האוזניים, והראש לא מפסיק לרוץ. ואז מגיעה המחשבה הכי שקטה והכי מתישה: "אולי משהו אצלי פשוט מקולקל." לא. ואני אסביר בדיוק למה. אנחנו באמת לא רגועים, וזו לא רק ת